<h1>ארחות חיים הלכ' חלה סימן א'</h1>
<h2>דף כז.</h2>
הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה. ואם מפריש אותה על ידי שליח מברך על הפרשת תרומה. ונוטל כזית מן העיסה ופושטו כמו עוגה ומשליך באור תחת תבשילו אע"פ שהיא אסורה בהנאה לישראל ויש בה מעילה הני מילי בחלת ארץ ישראל שעיקרה מן התורה. אבל חלת חוצה לארץ מבטלין אותה לכתחלה. ושורפין אותה ואפילו יש שם [כהן] לפי שחלת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה מגופו. ולא יאמר להפריש חלה לפי שלשון חלה ר"ל עוגה ואינה שם הפרשה כלל כמו שכתוב חלה תרימו תרומה וכן נמי דעת רב אחא ז"ל שפושטו כמו עוגה. ואם יש שם כהן מפריש אחרת אל הכהן בלא ברכה וכתב הר' אשר ז"ל אחר הפרשת תרומה בלי הפסקת דיבור יטול חלת כהן כדי שתועיל הברכה לשתיהן. ויזהר שיפריש שיהיה בה מתנה הגונה והפרשה זו אינה רק שלא תשכח תורת חלה ואין מברכין עליה שכבר נפטרה העיסה בהפרשת הראשונה. וכתב הרמב"ם ז"ל הואיל וזו מדבריהם מותר לרבות בנאכלת לפיכך של שריפה אין לה שיעור אלא כל שהוא ושל אכילה אחד ממ"ח וזו של אכילה מותרת לזבין ולזבות. ואין צריך לומר לשאר טמאים. ופי' עוד בפ' ט"ו מהלכות תרומה כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך בא"י אמ"ה אקב"ו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה וכן קבלנו וראינו מברכין אפי' בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול בכלל עבודה שנא' עבודת מתנה אתן את כהונתכם.
ומי שהפריש חלת האור מעיסה אחת ואחר כך נתערבה עיסה זו בעיסה אחרת שלא הפרישו ממנה עדין כיצד יעשה לפטור את זו שלא הופרשה ממנה עדין שאם יפריש מן העיסה נמצא מפריש מן הפטור על החייב. וכתב הראב"ד ז"ל שצריך שיגלגל עיסה אחרת כדי שיעור חלה ואחר כך יצרף הכל בסל ויפריש מזאת האחרונה על הכל ומתקני כולהו דחלת חוצה לארץ מדרבנן ומן הפטור הוא. ואם לש אדם כשיעור וקודם שיפריש חלה מן העיסה נטל ככר אחד והניחו במקום אחר ואחר כך הפריש חלה מן העיסה ולא זכר אותו ככר אמרינן דאפילו ליכא באותו ככר שיעור חלה חייב להפריש ולברך דכיון שנלוש עם עיסה שהיה בה כשיעור הוה ליה מחוייב בחלה ואפילו בחוצה לארץ מברך עליו ומפריש שהרי לא היה בדעתו בשעה שהפריש מן העיסה שיצטרף זה עמה וכן כתב ה"ר יהודה בר אבא מרי ז"ל בפ' אלו עוברין.
שאלה במוצאי י"ט של פסח שאין לנו שאור ועל כרחינן יש לנו ליקח מן הגוים וללוש בו עיסתינו היאך נפריש משם חלה והא איכא למיחש שמא החלה שיפריש תהיה כולה מאותו שאור של גוי והוא פטור מחלה. וא"כ נמצא שמפריש מהפטור על החיוב שהרי מפני הספק הזה בכל שאר ימות השנה כשלשין העיסה נוטלין השאור שהוא רוצה להניח לתוך עיסה אחרת ואחר כך נוטלין חלת האור שאם נוטל חלת האור ואחר כך השאור נמצא שהשאור פטור מן החלה. וכשלש בו עיסה אחרת יש לחוש שמא יטול כל החלה מאותו שאור והוי מן הפטור על החיוב ושאור אינו בטל אפילו באלף כיון שהוא דבר המחמיץ. ותירץ ה"ר יוסף מקואייק ז"ל דכיון דחלת האור אין לה שיעור דבמשהו סגי אע"פ שנהגו להפריש כזית לרווחא דמילתא הוא לפי שחכמים נתנו בה שיעור לבעל הבית אחד מכ"ד ולנחתום אחד ממ"ח אבל מן התורה במשהו סגי. וכיון שכן אי איפשר שלא יטיל משהו מן העיסה של ישראל ובתר רובא איכא למיזל מיהו במוצאי הפסח דוקא שהוא שעת הדחק שאין לנו שאור אע"פ שאיפשר לנו להחמיץ העיסה בפלפלין או בחומץ או בדברים אחרים חדים אפילו הכי אינה מתחמצת יפה כמו שמתחמצת בשאור ומשום הכי תלינן הכא שיקח משהו מעיסה של ישראל אבל ודאי בכל שאר ימות השנה כשלש אדם עיסתו יש לו ליטול שמניח להחמיץ עיסה אחרת קודם שיטול חלה מן העיסה שאם לא יטלנו עד לאחר שנטל ממנה חלה נמצא שאותו שאור פטור מן החלה וכשילוש עיסה אחרת איכא למיחש שמא יטול כל החלה ממנו והוה ליה מן הפטור על החייב. וכיון דאיפשר לו להסתלק מן הספק יסתלק. וכן נמי פסק ה"ר שמשון ז"ל. מיהו ה"ר חיים ב"ר מרדכי ז"ל כתב דאפילו אחר הפסח שהוא שעת הדחק אסור לעשות משום ההיא חששא דחיישינן שמא יטול כל החלה מן השאור של גוי דתערובות שום דבר אפילו מועט במרובה לא מהני אלא ביין ושמן ובשאר משקין שהן דבר לח אבל בדבר אחר אין בילה מהני בו כדאמרינן פ"ק דראש השנה (דף י"ג ע"ב). הילכך ליכא תקנה אחר הפסח אלא שילוש שיעור חלה ויותר מעט כדי שיעור שאור וילוש עיסה אחת כמה שירצה עם השאור של גוי ואחר כך באותו עיסה שיש בה שאור יעשה גומא וישים באותה גומא אותו שיעור חלה שלש ולא יערב אותה ויניח אותה עד שיתחמץ הכל שמן ריח השאור (ג"כ) תתחמץ ג"כ העיסה שבגומא אע"פ שאינה מעורבת ואחר שתתחמץ אותה שבגומא יטול ממנה השאור ואחר כך יטול ממנה חלה בשביל כל העיסה שבעריבה ובכי האי גונא יטול מן המחוייבת על המחוייבת. ונראה לי בכל זה דאינו אלא בארץ ישראל דחלת האור מדאורייתא אפילו בזמן הזה אבל בחלת חוצה לארץ דקיימא לן דמדרבנן היא לא מחמירין בה כולי האי ולא תלינן מספיקא שמן הפטור יפריש אלא תלינן שמן המחוייבת הפריש אפילו בכל השנה יכול להפריש חלה ואחר כך שאור להצניע וכן נוהגת רוב הנשים בפרובינצה ולא שמענו מי שמחמיר מחכמי פרובינסה ע"כ.
ובי"ט של פסח מפריש חלה בלא ברכה ולא יקרא לה שם עד שתאפה אלא יעשה אותה כעין עוגה ויאפה אותה עם השאר ואחר כך יצרף הכל בסל אחד או בקערה לפי שהסל מצרף לחלה כמו שנבאר ואחר כך יפרישנה ויברך עליה ויצניענה עד אחר י"ט. ולהפרישנה בעיסה אי איפשר שאין שורפים קדשים בי"ט ולהניחה אי איפשר שמא תחמיץ ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא הואיל ואיבעי מיתשיל עלה. ומזה הטעם כתב ה"ר חיים בשם אביו ה"ר משה מאיברא שאם הופרשה חלה מן העיסה והדר נתערבה בעיסה או באחת מן הככרות שאין לאסור אותה אפילו אין בו אחד ומאה מן החלה לפי דאי בעי מתשיל עלה. וה"ה לכל נדר והקדש ותרומה שקדושים באמירה שיכול לישאל לחכם ויעקור דבורו וכן פרש"י ז"ל בפ' אלו עוברין ולעולם אינו מדמע עד שבא ליד כהן אלא ילך לחכם ויהיה נשאל עליהן ויעקור שם חלה או תרומה וסגי בהכי. וכן נמי דעת הרמב"ם ז"ל ודעת ה"ר יצחק ז"ל. אבל משבא ליד כהן או ליד גזבר מהקדש לא בעי מתשיל ומדמע הכל אם לא נתערב באחד ומאה או לפי [מה] שהוא האיסור. ובתשובת שאלה מצאתי לעולם יהיו מלמדים נשים לומר אם הוצאתי חלה ושכחתי ונתערבה יהיה לי רשות להוציא פעם שניה. ע"כ. ולאפות קודם שתחמיץ בי"ט של פסח אי איפשר דלא ליעביד טרחא דלא צריך אלא אין לו דרך לעשות אלא שילוש פחות מכשיעור או אם ילוש כשיעור לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה כמו שכתבנו.
והלש קבים קבים פחות מכשיעור שאמרנו שהסל מצרף יפריש ויניח עד הערב ותשרף ואישתכח דלא עביד טרחא דלא צריך שהרי בשעת אפיה כל הלחם ראוי לאכילה. ואם יש שם כהן קטן ולש כשיעור יכול להפרישה בעיסה וליתנה לו דקיימא לן אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתראה נדה. וכיון שהיא מותרת לו אין בזה אפיה שלא לצורך. ובשאר ימים טובים שאיפשר לשהותה ואם תחמיץ אין בכך כלום קורא לה שם מיד ומשהא אותה עד אחר יום טוב וישרפנה.
ומי ששכח ולא הפריש חלה בין בי"ט בין בחול מצרף הכל לסל אחד או בכלי שיש לו בית קבול שאין כלי שאין בו בית קבול מצרף לחלה. בד"א שנילושה פחות פחות מכשיעור אבל לשה כלה כאחת אין צריך בית קבול ולא כלי לצרף ויבצע אחת מן הככרות ויברך כמו שאם היה בעיסה ואחר כך מפריש וישרפנה. ואם היה י"ט יניחנה עד הערב וישרפנה שאין שורפין קדשים בי"ט. ואם היה שבת שאין רשאי להפריש נותן עיניו בצד זה בככר אחר ואוכל בצד אחד מן האחרים. וכתב הרשב"א ז"ל ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ [בי"ט]. אף בשנלושה מערב י"ט שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת כמו שביארנו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ע"כ. וכן נמי דעת ה"ר אהרן הלוי ז"ל. וה"ה דמותר להוליכה לכהן בי"ט. והר"י מקורביל ז"ל כתב דהא דאמרינן חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש דלא בעינן מוקף הני מילי בשהעיסה נילושה יחד אז אין חוששין רק שישאר אחד מהלחמים אבל במצות שלשין כל אחת לבדה צריך שישאר מכל אחת מעט. והר"ף ז"ל כתב ונראה שצריך להפריש מכל שיור ושיור דאין סברא להועיל צירוף במה שנאכל שאינו בעין השתא. והרשב"א ז"ל כתב ויש מי שהורה שצריך לשייר קצת יותר מכדי שיעור חלה שהוא מפריש מפני שצריך להפריש מן המוקף ע"כ.
והמפריש חלה מן העיסה בי"ט משהין אותה בלא אפיה ובלא שריפה עד הערב לפי שאין אופין אלא לצורך י"ט. וה"מ כשאין בעיר כהן קטן אבל יש שם כהן קטן או אפילו גדול שטבל לקריו והעריב שמשו יכול לאפותה ולתתה להם ויאכלוה. והבעל התרומה ז"ל כתב שאף כהן שראה קרי ואפילו לא טבל אם מבטלה ברוב חולין מותר לאכלה הכהן אך הזר אסור לאכלה על ידי ביטול הרוב. ויש מקומות מפרישין חלה שניה ונותנין אותה לכהן ואוכלה אפילו בעל קרי [ואפילו] אשתו [נדה]. וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק רותח פן יאכל זר או גוי [אחרי כן] באותה קערה. וחלה הראשונה או השניה אם נתערבה בחולין צריך אחד ומאה מין במינו ואם בשאינו מינו כגון חטים בשעורים סגי בששים כך הוא הדין אפילו בחלת חוצה לארץ. אבל אם נתערבה ברוב חולין ולא במאה מותרת דוקא לכהן אפילו לא טבל לקרויו אבל לזרים לא. עכ"ל. והרשב"א ז"ל כתב איסור מדבריהם שאין לו עיקר בתורה כתרומת חוצה לארץ מבטלין אותה לכתחלה בידים אפילו להאכילה לזרים וה"ה לכל שאר דברים שכיוצא בה. ויש אומרין שאין לבטלה לכתחלה להאכילה לזרים אלא לכהן בימי טומאתו. ויש לחוש לדבריהם הלכה למעשה עכ"ל.
